הגטאות

עם סיום הכיבוש, כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה, זימן היידריך שהיה ראש שירותי הביטחון, ישיבה מיוחדת בה הוטל על "עוצבות המבצע" (האיינזצגרופן) התפקיד של הבטחת השלטון הנאצי בפולין, "והטיפול" ביהודים. האיינזצגרופן היו יחידות שהוקמו בשנת 1938 במטרה לטפל בגורמים שנחשבו עוינים למשטר הנאצי. עם פרוץ המלחמה הם נעו בעקבות הכוחות הלוחמים בזמן כיבוש שטחים, וטיפלו במתנגדי המשטר בקרב האוכלוסייה האזרחית. סיכום הישיבה שנערכה אצל היידריך נשלח לכל ראשי האיינזצגרופן והוא ידוע בתור "איגרת הבזק". במסמך הוגדרו הפעולות שיש לבצע בנוגע ליהודים בשטחי הכיבוש, בטווח המיידי, תוך הדגשה שיש לשמור על סודיות מוחלטת, שכן אלה רק שלבים בדרך למטרה הסופית.
ההוראות היו:
לרכז את כל היהודים מהפרובינציה לערים הגדולות במהירות האפשרית. באופן עקרוני הוחלט שכל קהילה יהודית שמונה פחות מ-500 איש תפורק, והיהודים יועברו לעיר הקרובה שם יוקמו נקודות ריכוז.
את נקודות הריכוז יש להקים ליד צמתי רכבות, או לפחות ליד ומסילות רכבת.

הוראות אלה מהוות למעשה את הפקודה בדבר הקמת הגטאות בפולין.
בכל קהילה יהודית תוקם מועצת זקנים - יודנראט - שתורכב ככל האפשר מאישיים מרכזיים ומרבנים בעלי השפעה. במועצה יהיו עד 24 חברים , כולם גברים.
חברי המועצה יהיו אחראיים באופן אישי למילוי כל הפקודות שינתנו על ידי הגרמנים.
תפקידם הראשון של חברי המועצה יהיה לערוך מפקד של הקהילה עליה הם ממונים לפי קבוצות גיל, סיווג מקצועי ומקומות מגורים.
המועצות יהיו אחראיות על פינוי היהודים מהעיירות והעברתם לגטאות .
המועצות יהיו אחריות על שיכון היהודים וכלכלתם.
בביצוע הפעולות יש להקפיד שהכלכלה הגרמנית לא תיפגע, לכן במידת הצורך יש לעקב את פינויים לגטו של תעשיינים וסוחרים יהודים הממלאים תפקידים חיוניים לכלכלה.

יחידות האיינזצגרופן החלו לבצע את הוראות "איגרת הבזק" באכזריות רבה. תוך זמן קצר נאלצו רוב היהודים לעזוב את בתיהם ולעקור לגטאות הצפופים שהוקמו, תוך שהנאצים והאוכלוסייה המקומית משתלטים על רכושם. התהליך הזה נמשך עד סוף שנת 1940.

מציאות החיים בגטו
תהליך הקמת הגטאות היה ממושך. הגטו הראשון הוקם בעיר פיוטרקוב בסתיו 1939, והגטו הגדול הראשון הוקם בלוד'ג באביב 1940.
בין בגטאות מבדילים בגטו סגור ולגטו פתוח: גטו סגור היה מוקף גדר או חומה, נשמר על ידי כוחות גרמניים ופולניים ותושביו לא הורשו לצאת מתחומיו.
גטו פתוח הוקף בדרך כלל בגדר אבל השמירה עליו הייתה פחות קפדנית ואף ניתן היה לצאת ממנו לעבודה, עם הצגת תעודות.
הגרמנים הציגו מספר נימוקים להקמת הגיטאות:
-באיגרת הבזק נאמר שהיהודים לקחו חלק בפעולות גרילה נגד הכובש הגרמני.
בהמשך טענו שריכוז היהודים נועד למנוע הפצת מחלות מדבקות, ושבעצם ריכוז היהודים נועד להגנתם. אך למעשה נועדה מדיניות זו לבודד את היהודים ולנתקם מכל מגע עם העולם החיצון.

קשיי היום יום
היהודים בגטו סבלו ממספר בעיות שהפכו את חיי היום יום למאבק אכזרי ביותר.
הרעב - המחסור במזון בגטו היה חמור. הגרמנים סיפקו לתושבי הגטו מזון מועט וניהלו מדיניות מכוונת של הרעבה. מנת המזון השבועית של ילדים עד גיל שלוש כללה רבע ליטר חלב, שתי ביצים וכ -250 גרם דייסת סולת בלבד. בגטו ורשה מנת המזון לאדם מבוגר הייתה של כ 180 קלוריות ליום בלבד. גם איכות המזון הייתה מאוד ירודה, הירקות ותפוחי האדמה שסופקו היו בדרך כלל רקובים או קפואים. הקמח היה נגוע בתולעים וכו'.
צפיפות - הגטאות הוקמו בדרך כלל בשכונה הענייה ביותר בעיר. ומכיוון שקהילות קטנות פורקו , נוצרה בגטאות צפיפות קשה מאוד. בממוצע התגוררו בחדר כ 10 אנשים. ולמרות זאת היו רבים שהתקשו למצוא לעצמם קורת גג.
תנאי תברואה ירודים - כתוצאה מהצפיפות והתנאי מגורים הירודים גדשו ערמות אשפה את הרחובות. בנוסף, היה קיים מחסור חמור במים ומערכות הביוב. ברוב המבנים השירותים היו בחצר משותפים לכל תושבי הבניין והביוב זרם באופן חופשי ברחובות .
מחלות - תנאי התברואה והצפיפות גרמו להתפשטות מחלות כגון שחפת, טיפוס ודיזנטריה. הזיהומים גרמו לתמותה שממדיה גדלו מאוד עקב הרעב והקור.
פגיעה בחיי הרוח - הגרמנים אסרו על קיום בתי ספר, על תפילה בציבור ועל הפצת עיתונים והחזקת מכשירי רדיו.

ההתמודדות - רעיון "קידוש החיים"
התמודדות עם הקשיים הייתה בשני מישורים מקבילים. במרבית הגטאות ניסו היודנראטים לארגן את חיי הקהילה, ובמסגרת האמצעים המצומצמים שעמדו לרשותם הם ניסו לספק שירותים שונים (פירוט בהמשך) ובמקביל ניסו תושבי הגטו כבודדים וכקבוצות להתמודד עם המציאות. בכל מקרה יש להדגיש שהיהודים בגטאות רצו להמשיך ולהתקיים לא רק במישור הפיזי, אלא גם במישור הרוחני. את הרעיון הזה טבע הרב יצחק ניסבוים בגטו ורשה באומרו:
"זוהי שעה של קידוש החיים ולא קידוש השם בהליכה למוות. לפנים בקשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם, עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו".

משמעות דבריו היא שבתנאים שיצרו הנאצים בגטאות ,על היהודים להיאבק על המשך החיים בצורה הראויה והאנושית ביותר שאליה הם יכולים להגיע.
לכן מאבק הישרדות של היהודים נועד לספק את הצרכים הפיזיים הבסיסיים וכן את הקיום המינימאלי של צרכי הרוח.
על מנת להבטיח את החיים היה צורך בראש ובראשונה בהברחת מזון לגטו. הייתה קיימת הברחה של בודדים אשר דאגו לעצמם ולבני משפחותיהם. היו אלה בעיקר יהודים שעבדו מחוץ לגטו, ובשובם לגטו הביאו כמות קטנה של מזון. בתחום זה בלטו הילדים שהיו יכולים להתגנב מעל החומה, דרך פתחי הביוב, או שניצלו את זריזותם וחמקו מעיני השומרים בשערים. המבריחים ידעו שהם מסתכנים ודינם מוות במקרה שיתפסו, אך הצורך להתקיים גבר על הפחד.
בנוסף להברחת יחידים פעלה בגיטאות הברחה מאורגנת. הייתה זו הברחה של מקצוענים, שנעשתה בקנה מידה גדול, והיא סיפקה את רוב המזון בגטו. מי שניהל אותה היו בעיקר קבוצות מאורגנות שפעלו דרך פתחים מוסתרים בגטו. שיטה נפוצה אחרת הייתה העברת מזון בעגלות המתים שחזרו אחרי פינוי המתים אל מחוץ לגטו. רבים מאותם מבריחים היו גורמים פליליים, אבל למרות זאת הייתה להם תרומה מכרעת בנושא.
דרך נוספת להתמודד עם הרעב היו המטבחים הציבוריים, בהם חולקה מנת מרק ולחם למי שלא יכול היה להשיגם בדרך אחרת. בחלק מהגטאות הופעלו המטבחים על ידי היודנראט, אך היו גם יוזמות פרטיות, של ועדי הבתים, תנועות הנוער וכו'.
- תחום אחר של המאבק לחיים היה דרך הקמת מפעלים בלתי חוקיים בתוך הגטו. היהודים דאגו לקיים בתי מלאכה קטנים לרוב בבתים פרטיים, אשר יצרו בהם חפצים קטנים ושימושיים בעיקר בתחום הטקסטיל והנגרות. את המוצרים הם החליפו דרך מתווכים פולנים או גרמנים תמורת מזון ותרופות. הבעיה העיקרית של היהודים בתחום זה הייתה כיצד להשיג חומרי גלם. ואלה הושגו בדרך כלל על ידי הברחה. יהודים רבים שהצליחו לצאת מהגטו היו אוספים שאריות ופסולת ליד מפעלים ומרכזים מסחריים , ומבריחים אותם לתוך הגטו. כאמור "קידוש החיים" לא התייחס רק לקיום הפיזי, אלא גם לקיום הרוחני. גם בתחום זה פעלו זה לצד זה היודנראט ובודדים או קבוצות פרטיות.
- בגטאות רבים אורגנו מסגרות חינוכיות לגילאים השונים. במרבית המקרים פעלו קבוצות אלא במחתרת שכן הגרמנים אסרו על קיומן בטענה של "סכנה רפואית" - זאת אומרת התפשטות מחלות בקרב הלומדים בשל הצפיפות בגטו לא היו מבנים של בתי ספר והלימודים התקיימו בבתים פרטיים. המורים וקבוצות הלימוד לא היו קבועים בגלל היעדרויות מן הלימודים עקב מחלות ובשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. במקומות אחדים היו ניסיונות להקים בתי ספר גבוהים , כגון בתי הספר לרפואה בגטו ורשה ו"אוניברסיטה של הגטו" בגטו וילנה.
- בגטאות רבים פעילות בגלוי או במחתרת, תנועות נוער ובהן "השומר הצעיר", "עקיבא", "דרור" "השומר הדתי" ו"ביתר". מדריכי התנועות ערכו פעולות עיוניות בקרב קבוצות הנוער ובהן נידונו נושאים הקשורים בארץ ישראל ולאירועי המלחמה וכן ערכו פעילות צופית. תנועות הנוער אף יסדו הכשרות וקיבוצים בתוך הגטאות. פעולות אלה עודדו את הצעירים, שימשו מפלט מאימת היומיום ונטעו תקוות לעתיד טוב יותר. מאוחר יותר היו מנהיגי תנועות הנוער למארגני המחתרות בגטאות. לפעילי תנועות הנוער היה חלק חשוב ביצירת קשרים בין הגטאות, שליחים ובעיקר בנות "קשריות" עברו בין הגטאות תוך סיכון חיים והעבירו ידיעות על מצבם של היהודים. לתנועות הנוער היה תפקיד חשוב נוסף והוא הפצת עיתונות מחתרתית. בעיתונים אלה פורסם מידע, שלוקט בהאזנה חשאית לרדיו, על התקדמות המלחמה ועל הנעשה בגטאות אחרים .
- במרבית הגטאות התקיימו בתמיכת היודנראט חיי תרבות . אלה כללו פעילות של תזמורות, חוגי תיאטרון שהעלו הצגות שחלקן תיארו את חיי הגטו. נערכו הרצאות בנושאים שונים, תחרויות כתיבה, וכמו כן נערכו אירועים חגיגיים לציון החגים.
- אחת מפעולות התרבות וההישרדות החשובות ביותר הייתה פעולת התיעוד. בגטאות רבים ניהלו ארכיונים בהם תיעדו היהודים את קורות הגטו. הארכיון הידוע ביותר הוא הארכיון שפעל בגטו ורשה שזכה לכינוי "עונג שבת". היה זה ארכיון מחתרתי בניהולו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום. אנשי הארכיון פעלו בשתי קבוצות: אוספי המידע ומטמיני המידע. הם תיעדו את כל המתרחש בגטו ולאחר מכן ארזו את החומר במכלי מתכת ובכדי חלב וטמנו אותם באדמה במקומות שונים ברחבי הגטו. מרבית החומר התגלה לאחר המלחמה. ושימש כמובן כעדות חשובה ממדרגה ראשונה על מה שהתרחש. בנוסף לחיי תרבות החילונים נעשו ניסיונות לשמר את חיי הדת עד כמה שזה ניתן. העניין היה בעייתי משדום שלא הייתה קיימת מדיניות גרמנית ברורה בנושא. ובמרבית המקרים האפשרות לקיים חיי דת מסודרים הייתה תלויה ברצונו הטוב של המפקד הגרמני ה מקומי. אך למרות הקשיים נערכו תפילות בציבור במחתרת, הוקמו "חדרים" ו"ישיבות" נאפו מצות בפסח וכו'.